נשמע שיטחי אה? מה לעשות. זה מה יש. יש לנו כל מיני שכבות בנפש. זה לא סותר שום דבר אחר. אבל זה מה שיש בשכבה הזאת. לפחות זה מה שחשבתי. לא היה לי מושג כמה שזה הרבה יותר מזה.
הלכתי לפח יום או יומיים אחרי ששמעתי מארז ומגידי על הקשר עם הגוף, בדרך חזרה אחרי שזרקתי את השקים התחלתי פתאום ללכת מהר יותר. צורת ההליכה לא הלמה את מצב רוחי באותו הרגע או את המשקל שלי או את הכושר. פתאום בעיני רוחי ראיתי את עצמי, או הרגשתי את עצמי, במקום שמן מנווון (טוב אני קצת מגזים אבל זה כדי להכנס לאוירה של השנאה העצמית המוכרת כל כך, בדרגות שונות, לכל מי שמעל המשקל שלו – או לפחות לכל מי שהרבה מעל המשקל שלו, ומודע או מודעת לזה) – רזה, גבוה, רוכב על אופניים ו/או רץ. זה היה ממש גילוי! זאת לא הייתה חשיבה, זאת היתה הרגשה חזקה בגוף, כאילו השלתי את כל המשקל המיותר ופתאום הייתי שם.
זה היה חזון.
רבי נחמן אומר שהכל הולך אחרי הרצון. הרב ארז פעם הסביר לי שרבי נחמן אמר שצריך לצייר את הרצון לפרטיו. לדוגמא – אם אדם רוצה להיות מפורסם, הוא צריך לדמיין בדיוק איך הוא מפורסם. לאן הוא הולך, עם מי הוא מדבר, איך זה נראה. איפה הוא נמצא וכיוב'.
באותו הרגע שהבזיקה לי המציאות "החדשה" – זה מה שקרה, אפילו לא תכננתי את זה. זה היה הבזק של חזון שמחובר לרצון פנימי לשינוי.
החזון הוליך את המציאות והבחירה נעשתה באותו הרגע.